פסק-דין בתיק ע"פ 40562/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון), לפיו הורשע המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) ונגזר עליו עונש של קנס בסך 2,000 ש"ח, פיצוי למתלוננת בסכום של 4,000 ש"ח ומאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים.

ההליך בבית משפט השלום

ואלה העובדות שפורטו בכתב האישום שהוגש נגד המערער:

" 1. בעקבות פרסום דו"ח העיריה ע"י המתלוננת המבקרת בין היתר, את פעולותיו של הנאשם, כתב הנאשם מכתב למתלוננת בתאריך 16.11.04 שנתקבל במשרדי המתלוננת בעירית י-ם בו העליב הנאשם את המתלוננת בקשר למילוי תפקידה כדין.

2. הנאשם כתב למתלוננת בכותרת המכתב: 'הזניה מקצועית לא תקינה' והוסיף בגוף המכתב בין היתר: 'יש תמורה לשירות הזנותי שהענקת', כינה אותה זונה וכינה את דרך עבודתה 'שירות מחליא, או הזניה מקצועית'. הנאשם טען שהעלימה מידע חשוב, בפרשנות מגמתית זדונית וזנותית".

במכתב מיום 16.11.04, האשים המערער את המבקרת, בין היתר, בקידום נורמות פסולות ומושחתות, בפעולה בניגוד לכללי הגינות, ובמתן "שירות מחליא" תמורת קבלת טובות הנאה. העתק המכתב נשלח על ידי המערער למבקר המדינה, לראש עיריית ירושלים, למנכ"ל עיריית ירושלים, ליועץ המשפטי לממשלה ולתנועה לאיכות השלטון. בעדותה בבית המשפט אמרה המתלוננת, כי לאחר פרסום דו"ח מבקרת העירייה, החל המערער לשלוח אליה מכתבים פוגעים ומעליבים שאותם הפיץ בתפוצה רחבה. את תלונתה למשטרה הגישה בעקבות המכתב מיום 16.11.04 שאותו שלח המערער גם לגורמים שונים בעירייה באמצעות הדואר האלקטרוני שלהם. וכך אמרה המתלוננת: "את העוצמה של הפגיעה והעלבה קשה לי לתאר במילים. אתמול עברתי על החומר, שזה שנתיים אחרי המכתב עדיין אני חושבת שיש כאן פגיעה בלתי מידתית גם למי שלא מסכים למה שכתוב בדו"ח הביקורת. זה גם העובדה שזה קיבל תפוצה כל כך גדולה, בתוך העירייה, זה הופיע בעיתונות. אני לא ילדה קטנה, יש לי משפחה, ילדים, נכדים...". 

המערער לא הכחיש כי כתב את המכתב ושלח אותו למבקרת ולשאר הנמענים. המערער טען כי הטענות שהעלה במכתב כלפי המבקרת, לפיהן התנהלותה הייתה נגועה בשחיתות, הן נכונות, ולכן אינן בגדר עלבון. המערער אף ביקש, במהלך הדיון בבית משפט קמא, להוכיח את נכונות הדברים שכתב במכתבו באמצעות הבאת עדים וראיות, ואולם, בית משפט קמא דחה את בקשתו. המערער הוסיף כי כשעשה שימוש בביטוי "הזניה מקצועית" הוא לא כיוון למשמעותו המינית של הביטוי, שהיא אכן מעליבה, אלא ביקש להדגיש את טענתו לפיה התנהלות המבקרת הייתה נגועה בשחיתות, וזאת לאחר שטענות דומות שטען כלפי המבקרת, באופן חריף פחות, לא זכו לכל התייחסות מנמעניהן.

בית משפט קמא הרשיע, כאמור, את המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור בציינו כי הביטויים שבהם השתמש המערער הם בגדר "העלבה בוטה ומשפילה". בית משפט קמא ציין כי לעניין זה אין צורך להידרש לשאלה האם הטענות שטען המערער בנוגע להתנהלות המבקרת במילוי תפקידה הן נכונות, וזאת בשים לב לכך שהאיסור על העלבת עובד ציבור חל גם מקום בו מדובר בעובד ציבור שמונה שלא כדין או במבקר שכתב דו"חות לא נכונים.

עמדות הצדדים בערעור

המערער לא השלים עם החלטת בית משפט קמא והגיש את הערעור הנוכחי, שבו חזר על עיקרי טענותיו כפי שנטענו לפני בית משפט קמא ובכלל זה על ביקורתו הקשה כלפי התנהלותה של מבקרת העירייה.

המשיבה מצדה טענה כי עובד ציבור, ובמיוחד מבקר עירייה, הנתון, כפועל יוצא מאופי תפקידו, ללחצים קשים, זכאי להגנה מפני "איומים, ביקורות, גידופים וכיוצא באלה". לטענת המשיבה, עובד ציבור זכאי להגנה זו, בשונה מאדם רגיל שאינו זכאי לה, על מנת שיוכל לבצע את תפקידו בלא הפרעה. המשיבה הוסיפה כי הדבר נכון גם לגבי עובד ציבור שטעה, ולכן צדק בית משפט קמא כשנמנע מלברר את נכונות הביקורת שהעלה המערער כלפי המבקרת. עוד טענה המשיבה כי המערער הועמד לדין בהתאם לקריטריונים שנקבעו לעניין זה בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, וזאת הואיל ועשה שימוש בביטויים קשים במיוחד, מתוך יישוב הדעת, ולא בפרץ של ספונטאניות.

הכרעה

עבירת העלבת עובד ציבור זכתה לאחרונה לדיון מקיף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מ"י (פסק דין מיום 13.8.08) (להלן - פרשת אונגרפלד). למותר לציין כי הלכה זו, שנפסקה על ידי בית המשפט העליון, מחייבת אותנו בבואנו להכריע בערעור הנוכחי.

בפרשת אונגרפלד דובר בבקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי מבקש שהורשע בעבירה של העלבת עובד ציבור בגין כרזה שהציב בפתח תחנת משטרה. בכרזה, שהוצבה במקום במשך שבוע ימים, האשים אונגרפלד את אחד השוטרים בתחנה בשיתוף פעולה עם עבריינים וציין כי המשטרה לא צריכה "תפוחים רקובים".

בית המשפט העליון דן בפרשת אונגרפלד בשאלת טיבה של עבירת העלבת עובד ציבור, יסודותיה ותחומי התפרשותה. אין אנו רואים מקום לחזור כאן על כל שנאמר בפסק הדין ונסתפק בעיקרי הדברים ובהפניה לאמור בפסק הדין. בית המשפט העליון עמד בפסק הדין על הערך המוגן העומד בבסיס העבירה, שעניינו הגברת ההגנה על עובדי הציבור כדי לאפשר להם לבצע את תפקידיהם ולשמור על תקינות פעולתו של השירות הציבורי. בית המשפט העליון הדגיש את הצורך להעניק לעובד ציבור הגנה מפני התנכלות שיש בה פגיעה במילוי תפקידו. בכלל זה ציין בית המשפט העליון כי:

" העבירה של העלבת עובד ציבור שמה במרכזה את ההגנה על עובד הציבור, שהוטחו כלפיו דברי עלבון, אך תכליתה רחבה יותר. היא נועדה לפרוש הגנה על השירות הציבורי במשמעותו המוסדית-מערכתית, ולהבטיח את פעולתו התקינה בהתאם לכללי המנהל התקין. לא אינטרס הפרט ככזה הוא העומד במרכזה של הנורמה הפלילית, אלא האינטרס המערכתי הכללי, הניצב במוקד האיסור. ההגנה על עובד הציבור האינדיבידואלי במסגרת תפקידו נועדה להגן על מעמדו ויכולת תפקודו של השירות הציבורי כנדבך מרכזי בפעולתן של רשויות השלטון..." (ר' פסקה 22, עמ' 14 לפסק הדין).

עוד קבע בית המשפט העליון כי:

" עובד ציבור המותקף במילוי תפקידו, בין בגופו ובין בכבודו כאדם יתקשה לאורך זמן למצות את יכולותיו בבצוע תפקידו. אם לא תינתן לו הגנה ראויה מפני התנכלות כזו, עלולים החשש והמורא מפני פגיעה אפשרית כזו להצר גם את צעדיהם של עובדי ציבור אחרים ולפגוע פגיעה קשה בשירות הניתן על ידם לציבור... ומעבר לכל אלה: ההגנה על עובדי הציבור מפני פגיעה במהלך מילוי תפקידם נועדה להגן גם על דמותו ותדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור" (פסקאות 24, 25, עמ' 14-15 לפסק הדין).

מנגד, הדגיש בית המשפט העליון גם את חשיבותה הרבה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי שהיא זכות אדם נעלה העומדת במידרג העליון של זכויות האדם החוקתיות, בציינו כי:

" זכות זו היא אבן יסוד בהתנהלותה של חברה חופשית ודמוקרטית, התלויה בקיומה במידת ההגנה הניתנת לזרימה חופשית של דעות, השקפות, זרמים פוליטיים ואידיאולוגיות חברתיות. הזכות לחופש ביטוי משרתת את תכלית גילוי האמת בחיים החברתיים, והוא תנאי לקיום משמעות אמיתית לרצון הפרט והכלל לקיים שלטון נבחר הפועל באמצעים דמוקרטיים" (פסקה 28, עמ' 17 לפסק הדין).

ובהמשך:

" חופש הביטוי הנוגע לחיים הציבוריים מצוי בליבה של ההליך הדמוקרטי, ומחייב הגנה רחבה ככל האפשר להבעת דעות, ולקליטת מסרים. הזרימה החופשית של דעות, רעיונות, וביקורת ציבורית עומדת ביסוד התהליכים החברתיים המאפיינים משטר של חברה חופשית. הזכות להשמיע, לשמוע, לראות ולדעת היא זכות יסוד חוקתית של הפרט". (שם, פסקה 30 ע' 18). "חופש הביטוי אוצר בתוכו זכות להשמעת ביקרות, ואף ביקורת קשה ונוקבת על מוסדות השלטון והשירות הציבורי. לחופש הביקורת בהקשר זה עשוי להיות ערך ממרק ומחטא, והחשיפה לביקורת והחשש מפניה יוצרים מנגנונים טבעיים ובריאים של זהירות עובדי ציבור מפני סטייה מן השורה, והקפדה על כללי מינהל תקין." (פסקה 32, עמ' 19 לפסק הדין).